העבודה שלי עשויה חורים. ניסיתי לפסל את הרצפה,ליצור מרחבי תנועה מסוימים בחלל, כאשר הצופה מוזמן להלך בחלל ולחוות את העבודה.
יש תחושה כי העבודות מרהיבות, זוהרות, ומאידך, מיד מתגלה החומר הדל והפשוט שמהן הן עשויות.. מצד אחד, העבודות מעידות על עבודה רבה, רציפה,(עוד גליל, עוד קובייה...) ומצד שני, העבודות לא הופכות למאסות אדירות. כמו-כן, מצד אחד נראית "קבוצת" הגלילים כאילו יוצאת מהפינה ומתקרבת אל הצופה, ומצא שני יש תחושה שהיא נדחסת כלפי הקיר.
כמו-כן, העבודה מתייחסת למסורת המינימליסטית: קיימים בה ערכים של חזרה, סדרתיות, רצף, שימוש בצורות בסיסיות. אולם, העבודה מציעה אלטרנטיבה אחרת להתייחסות לזרם המינימליסטי.